לשון הרע היא התבטאות פומבית כלפי אחר, אשר פגעה או עלולה הייתה לפגוע, בשמו הטוב ובכבודו. בתי המשפט רואים בחומרה פגיעה אמיתית בשמו הטוב של האדם, אך אינם ממהרים לפסוק פיצויים בכל מקרה של תביעת לשון הרע. מדוע?

​

הקביעה כי התבטאות מסוימת היא לשון הרע, פירושה בהכרח, הגבלת חופש הביטוי. לאור חשיבותו של עקרון חופש הביטוי בשיטת המשפט הישראלית, סבורים בתי המשפט כי אין להגבילו, אלא במקרים שבהם התובע נפגע באופן ממשי מההתבטאות, או כי פוטנציאל הפגיעה היה ממשי.

​

אלמנט הפומביות בהוצאת דיבה, הוא בעל תפקיד מרכזי, היות שהנחת המוצא היא כי רק אמירה שנשמעה ברבים, פוגעת בשמו הטוב של האדם. אין מקום להגן על התבטאויות שנאמרו בין שני אנשים בלבד.

​

לצד דרישת הפרסום, אשר ייתכן ומקשיחה את היכולת לקבל פיצוי בגין לשון הרע, קובע חוק לשון הרע כי, קבלת פיצוי איננה מותנית בגרימת נזק בפועל, אלא די בכך כי התובע יוכיח כי ההתבטאות הייתה עלולה לפגוע בו.