"כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו." סעיף 27 (2) להכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות אדם.

​

דיני הקניין הרוחני מקנים זכויות בלעדיות ליוצרים, ממציאים, מעצבים ואחרים היוצרים נכסים בלתי מוחשיים. הם נועדו להבטיח קיום תמריץ ליצירה, להמצאה, לעיצוב ולהשקעה בבניית מוניטין. זאת, מתוך הכרה כי ההמצאה, היצירה, העיצוב ובניית המוניטין מקדמים את טובת הכלל.

כאשר קבלן רוכש קרקע ובונה עליו בית, כאשר חקלאי נוטע עץ בפרדס שלו והעץ נותן פרי, וכאשר נגר רוכש קרשים ויוצר מהם שולחן, ברור לנו, כי הקבלן, החקלאי והנגר הנם הבעלים של הבית, הפרי, והשולחן. הבית, הפרי, והשולחן הינם קניינם. זהו קניין גשמי, מוחשי, שכן הנכסים שיצרו הנם גשמיים, מוחשיים. ניתן לראותם ולמשש אותם. ניתן לשריין את הבעלות על-ידי החזקה פיזית בהם. וניתן להעביר את החזקה בהם מאדם לאדם.

​

הנכסים הרוחניים המסורתיים הם זכויות יוצרים, פטנטים, עיצובים (שכונו עד לא מכבר "מדגמים"industrial -designs) וסימני מסחר. עם השנים, נוספו זכויות מבצעים, זכויות מטפחים וזכויות על כינויי מקור. אף סודות מסחריים ומוניטין נחשבים כיום כסוג של קניין רוחני, למרות שמדובר בזכויות יחסיות שאינן מוגנות באותה מידה שבה מוגנות הזכויות המסורתיות. המאחד את כל הנכסים המוגדרים כסוג זה או אחר של קניין רוחני הוא אופיים הבלתי-מוחשי, והעובדה שהם כולם פרי מאמץ מחשבתי או אינטלקטואלי.